אבקועים

בסוף החודש יגיע לחנויות ספרי השלישי. לא תקופה מוצלחת להוציא בה ספר, אומרים לי מסביב. וצודקים, אבל חישובי כדאיות תמיד מתעלמים ממרכיבים רגשיים, בעיקר מנטייתם של כתבי יד לרבוץ על הכותב ולדרוש להתפנות. כנראה שספרים הם לא יין, לא טוב להם להתיישן.

בניסיון להימלט מקלישאות הלידה, בימים אלו אני נוטה להרהר דווקא באבקועים - צבוני הים שבוקעים מהביצים על החוף ומשימתם היא להגיע באישון הליל אל הים. מדובר בכברת דרך קטנה אך מאתגרת, כי היא מלאה בטורפים קטנים ובתאורת חופים מבלבלת שגורמת להם ללכת לאיבוד. מדי שנה נרשמים מתנדבים כדי ללוות את האבקועים ולסייע להם להגיע אל הים, כל שנה אני מכריזה שארשם ושוכחת. ואמנם אינני רפטליאנית, אבל חושבת על הספר כעל אבקוע. ברגע שהוא יגיע אל הים, אל הקוראים, יהיה בסדר. יאהבו או לא, הוא בעולם. אבל עד לשם, הוא זקוק לליווי. גם אני.

יש דריכות, בהחלט. נכון שזה כבר ספר שלישי ואני יודעת למה לצפות, או בעיקר למה לא לצפות. כי בסוף, ספרים הם דבר קטן, התגמול הוא הדבר עצמו. הם לא עסק לחשבונאים, אלא למי שמוכן פשוט לשמוט את הפנקס.

לספר קוראים "איפה את בקיץ". הוא איפשהו בין קומדיה רומנטית למותחן. אבל בסוף, זה בעיקר סיפור על איך לאנשים לוקח מלא זמן למצוא את המקום שלהם בעולם, שזה דבר שהבנתי פעם כשהזזתי עציץ בבית.

והוא יפה, הספר. באמת. הוא אופטימי ורגיש ומצחיק וכיפי, כל מה שהעולם שלנו לא. הלוואי שהוא יצלח את הדרך אל המים. להרשמה לבלוג