"טומי, נרשם לך ציון לשבח בחשבון" מופיע הפוש על מסך הטלפון שלי. אני מתייקת לי בראש לשאול את טומי, בני, אחרי בית הספר, מה זיכה אותו באותו שבח ממוחשב ומסתורי. המערכת ששולחת את השבחים (אותם, יש להניח, מזינים המורים), מדווחת גם על חיסורים, איחורים, שיעורי בית והיעדר חולצה מתאימה. וזה נחמד, במקום פוש מאתר חדשות על עוד תהום אליה הדרדרה המדינה, אני מקבלת דיווח על הצלחה אותה קצר בני או, לחילופין, על הפרעה, כי האיזון בחיים חייב להישמר.
כשבני יוצא לשחק כדורגל עם חבריו, אני מוודאת אחת לשעה את מיקומו בעזרת אפליקציית איכון הסלולרי "פאמילי לינק", שמספקת לי גם מידע על כל אפליקציה שהוא מוריד. הגלישה שלו כמובן מעודכנת בכל חסימות הילדים וקבוצות הוואטסאפ שלו מנוטרות על ידינו, כמו גם על ידי יתר ההורים.
זה מזכיר לי את ה"פנאופטיקון" שעליו קראתי פעם כשלמדתי על פוקו. פנאופטיקון הוא סוג של כלא או מערכת מבנית כלשהי שכוללת מעקב ופיקוח מתמידים. האסיר לא יודע מתי צופים בו אז הוא מניח שהוא נצפה באופן תמידי, וכך מפנים את המבט הממשמע, הממשטר, שנשאר איתו גם כשלא צופים בו. לפי פוקו, מדובר בצורה של הפעלת כח חברתית, מנגנון דיכוי.
נכון להיום בני רק בן 10 כך שהסוגייה עדיין לא מטרידה אותו, אבל יש להניח שמתישהו בשנתיים שלוש הקרובות הוא יגלה שאין באפשרותו להבריז. בהנחה שכל חיסור מגיע אוטומטית בפוש להוריו - כאילו מדובר בפיגוע דריסה ולא בילד שמחמיץ שיעור בנושא שברים – כל מוסד ההברזה המפואר שעליו קמו מחששות, נערמו תילי שקרים ובוצעו מעשי ונדליזם, עשוי לרדת לטימיון.
וחבל, הייתי רוצה שבני יבריז מבית הספר בלי שמשטרת גבעתיים תוזעק לשער בית הספר תוך עשר דקות בחשד לחטיפה. וגם אם לא יבריז, הייתי רוצה שתהיה לו את האפשרות, את החופש ואת הבחירה.
כבר דשנו לא מעט בהבדלים באופן גידול הילדים פעם והיום. אנחנו נוטים להתרפק על איך בגיל שש כבר חזרנו לבד באוטובוס, מאילת, מגלגלים בעגלה את אחינו הקטן וערימת קניות מהסופר בעודנו מעשנים סיגריית קאמל. עוד ועוד סיפורים על כמה הילדות שלנו הייתה חופשיה/מוזנחת. איך פעם הורות טובה דיה הייתה לנעול את ארון חומרי הניקוי ולהרחיק מהילד גפרורים, ואילו היום אנו מפרפרים בין חוגים בזמן שהילד שלנו צורח עלינו שאנחנו חרא אמא ואיזה מן בית זה בלי מחצלת סושי.
הורות הליקופטר מגיעה גם עם יתרונות כמו רגישות וכבוד לילד. אבל אולי, אין לי באמת מושג, ילדות מפוקחת באופן כל כך אקססיבי מגיעה גם עם פחות רגעי תעוזה, הרפתקה וחופש, שהם הסידן שבונה את עצמות הדמיון והחלומות.
אני כל כך מסכימה איתך ולצערי היו לי שנים ממש אובססיביות סביב מערכת הפיקוח הזאת ואת זה אני אומרת בדיעבד כשהבן שלי בי"ב. את כותבת נהדר וממש שמחה על הבלוג החדש יחסית שלך. "הסידן שבונה את עצמות הדמיון" זה ביטוי לפנתיאון. שולי (ג'וליאנה)